דבר תורה אחרון / עידו צנגן

אהובות שלי, מתוקות שלי, א.נשים-שלא-היה-אכפת-לי-לבלות-איתן-גם-76-שנים-של-סגר-שלי, הגיע זמן פרידה.

ומה שכיף בפרידות (חוץ מהררי הגלידה שאוכלים אחריהן, כמובן) - זו הנוסטלגיה.

אני כותב את המילים האלה בלב מרוגש וסוער – כיאה לדרמה-קווין אמיתית, כשפרצי זכרונות שוטפים את מוחי, שוטפים את לחיי, שוטפים את הלפטופ. וכן – יש לי ים זכרונות מכל אחת ואחד מכן. אשא אותם איתי בחיים האלה.

במשנה (ברכות, ד, ב) מובא הקטע המתוק הבא:

"רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה.

אמרו לו, מה מקום לתפילה זו?

אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי"

לפני שנה וחצי התפללתי שלא תארע תקלה על ידי (ובחייאת, זה עבד?), ועכשיו הגיע זמני לתת הודיה על חלקי. הודיה על חלקי!

מה טוב חלקי ומה נאה גורלי! תודה על שזכיתי בכם. תודה שהייתם החברותא שלי, החברות שלי ללימוד בתקופה המשמעותית הזו בחיים שלייי! תודה לך ה' על שזכינו להתמיד וללמוד תורה. תודה לך ולחבריי (תרשו כבר לא לקרוא לכן "חניכים") על שהקמנו בית מדרש חי ופעיל בישראל. תודה לך ה' על שזיכית אותי לחיות בחברה בה אוכל לחיות חיי תורה וגאווה – ולהבין שאני יכול להיות הכי יהודי שאני יכול, והכי להט"ב שאני יכול, וכל המוסיף מוסיפין לו מן השמייוש;

תודה לך ה' על שנתת לחברים שלי כוח – ליהנות מהחיים המורכבים האלה, להיות אמיצים ולבוא לאיגי, ולשבת יחדו באהבה גדולה - באהבת חברים ובאהבתך; תודה על תעצומות הנפש שנתת להם; תודה לך ולחבריי על הזכות להוציא ספר פירושים יהודי-להט"בי למסכת אבות - ותודה על שנתת בלבם חוכמה והתמדה ויצירתיות לכתוב לספרנו ולהכין את שיעורי בית המדרש המהממים שלהם ולהעבירם בחן ובחסד ובלהט;

תודה על רגעים מתוקים, תודה על שחנ"שים שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה; תודה על שזיכית אותי להיות איתם בשמחתם ובעצבם – ולהיות אדם יותר טוב בזכותם; תודה על כל המצעדים שזיכיתנו לילך יחדו בשמחה ובגדלות רוח; תודה על אור בעיניים שהדלקת לי בזכותם; תודה על הכוחות שנתת לי- להתגרד מהמיטה במוצאי שבתות כדי להגיע לבית המדרש מוקדם לארגנו, סליחה על הפעם ההיא (איזה בית מדרש זה היה? השני, לא?) שאיחרתי בשעה (כי זה היה מייד אחרי סמינר באיגי!!!), סליחה על הפעמים בהן הכיבוד הכיל בעיקר פירות יבשים (חשבתי שזה מגניב בזמנו!!!), סליחה על בדיחות טפלות שסיפרתי לחבריי, סליחה על כל הרגשת אי-נעימות שגרמתי לכם, סליחה על א.נשים שלא הגעתי אליהם, סליחה על כל פעם שלא הייתי קשוב מספיק, סליחה על כל פעם שהלימוד היה מאכזב עבורכן, סליחה על התקלות שארעו על ידי, ותודה על חלקי. אין יותר שמח מחלקי ממני.

אה, עוד נוסטלגיה: למן הקוויר-של-יום הראשון, הבאתי קטע מהמדרש המהמם. גם עכשיו זה יהיה ככה. עד הסוף המר. הקורונייי לא תפריע לפרשה הכי שווה ביקוםםםם! ואיזו היא? זו פרשת "צו".

מה זה "צו"? לכאורה מילה קצרה ומשעממת.... יודעות איזה עוד מילה היא קצרה ומשעממת? "זה".

אבל המדרש, פסגת-יצירת-עמנו, מלך-מלכי-תורתנוווו עושה ממנה מטעמים. בפרשתנו מסופר על קורבן שאהרן הקריב ביום חנוכת המשכן, וככה כתוב: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן". והמדרש עושה מזה מטעמיייים: בואו נראה!

"זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ"

... בְּלָשׁוֹן זֶה הֵשִׁיבָהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא: "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעשֶׂה סֻלָּמוֹת. מַגְבִּיהַּ לָזֶה וּמַשְׁפִּיל לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עה, ח) "כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים".

רַבִּי יוֹנָה בּוֹצְרִי פָּתַר קְרָיָא (=פרש את הפסוק מתהילים: "זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים") בְּיִשְׂרָאֵל

- בְּלָשׁוֹן "זֶה" הֻשְׁפָּלוּ, בְּלָשׁוֹן "זֶה" הוּגְבָּהוּ: בְּלָשׁוֹן "זֶה" הוּשְׁפָּלוּ (שמות לב, א) " : כִּי זֶה משֶׁה האיש ... לא ידענו מה היה לו", וּבְלָשׁוֹן "זֶה" הוּגְבָּהוּ )שמות ל, יג ( זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר על הפקודים. (הם חטאו בעגל במילה: "זה", ותיקנו המחצית השקל במילה "זה")

וְרַבָּנָן פָּתְרִין קְרָיָא (=מפרשים את הפסוק ההוא) בְּאַהֲרֹן:

בְּלָשׁוֹן "זֶה" הוּשְׁפַּל: (שמות לב, כד) " וָאַשְׁלִיכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" "וּבְלָשׁוֹן "זֶה" הוּגְבַּהּ: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו'" (ויקרא רבה, פרשה ח')

(אהרן חטא במילה "זה" כשעשה את העגל, והנה כאן בפרשתנו סוף סוף מגיע התיקון שלו, כשהוא מקריב את קרבן חנוכת המשכן, בלשון "זה": "זה קרבן אהרן".)

תראו איזה עומק – לקחת מילה כ"כ טריוויאלית ואפורה כמו "זה", ולהפוך אותה לרגל שעליה עומד העולם: העולם הוא גלגל, מלא בהתחלות ובסופים, הצלחות וכשלונות, חטאים ומצוות; ושורשן אחד: מה שדחף את ישראל לבנות את העגל – הרצון לגשמיות - דחף אותןןן גם לבנות את המשכן; מה שדחף את אהרן ליצור וליזום את העגל – האמביציה שלו – דחף אותו גם למלא בגאווה את תפקיד הכהן הגדול.

בכל אחת מאיתנו יש "זה". את הדבר הזה, נו, זה. את הכוח ה"זה". את מי שאנחנו. זה ישפיל וזה ירים. הפרידונת שלי מכם גורמת לי קצת להרהר בערגה על יופי החיים האלה, המלאים ב"זה". להסתכל אחורה, לצחוק ולבכות, להתרגש ולהתנחם – מה יפים החיים. מה מעניינים. יש בהם רגעים של שפלות והתרוממות, אבל "זה" כל האדם. והנה – חתמתי כמו קהלת. מגלומניה היי שלום.

וכן, דבר התורה האחרון לא כ"כ עסק בלהט"ב – אבל הוא עסק בי ובכם ובחיינו, והרי ברוב השיעורים שלנו יצא שלא עסקנו במפורש בלהט"בים. אין צורך. ממילא אנחנו הפרשנים ואנחנו שמים את עצמנו בקונטקסט. מלוא כל הארץ כבודנו.

אני את מכסת המילים שלי מזמן עברתיייי והגיע זמן לקפל:

קוויר של יום מגיע לגליון ה-18 שלו. ח"י! תודה ענקית לאלעד על הזהב שהוא מפיק כבר שנה וחצי – העורך המיתולוגי של העלון למן יומו הראשון. העלון הזה היה לי לבית. אלעד – היית סבלן ונחוש ומצחיק. כתבת מעולה. משתוקק לקרוא את דבר העורך האחרון שלי. תמשיך כך, הבטח לי!

מילותיי האחרונות בפורום זה: הגדילו תורה וגאווה, שמרו על בית המדרש, בהצלחה לך אבישג, אני אוהב אתכן ותמיד אוהב, תודה!

נ.ב – אני מקווה בימים הקרובים לשלוח הודעות לכולכן, לשתף ולברך. הרגישו בנוח להשיב.

נתראה יפות שלי, נתראה!