אשת יפת תאר: התורה נגד האגו

פרשת כי תצא פותחת עם נושא מורכב ובעייתי: אשת יפת תאר.

"כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃ וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ׃ וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ׃ (דברים 21:10-14)

יש שורה של שאלות ובעיות בארבע הפסוקים האלה. "איך זה מותר?" "איך הוא יכול להתעלל בה ככה?"

לפני שעונים על שאלות כאלה, אנחנו צריכים להסתכל על תפילות ראש השנה. דבר אחד חסר בולט בתפילות ביום התשובה. התשובה עצמה. היא פשוט לא מופיע בכלל בתפילות. איפה היא? מה קורה כאן?

אז העניין המרכזי בראש השנה זה מלכויות. כן, יש עניינים אחרים אבל זה העניין המרכזי לפי רוב הדעות. מלכויות משמעותו שד' הוא מקור כל הבריאה. התורה שלו קבוע לעולם. הוא קבוע לעולם. מלכויות דורשת מאיתנו לעמוד ביראה מול המציאות הזאת. להבין שאנחנו לא המלכים במציאות.

אבל למה זה כזה חשוב? כאילו כמובן שזה חשוב, אבל מה הקשר בין זה לתשובה? כי אנחנו רק יכולים לחזור בתשובה אחרי ההבנה שד' הוא המלך ואנחנו עפר. בשביל לחזור בתשובה אנחנו צריכים, לקבל על עצמנו התורה של ה' בשלימות, צריך להסיר את האגו שיש לנו שאנחנו חושבים שאנחנו המלכים. להבין שהמציאות היחיד זאת מציאות ד'.

אבל מה הקשר בין הרעיון הזה לאשת יפת תאר??

על העניין הזה, רש"י כותב:

"לֹא דִּבְּרָה תוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע, שֶׁאִם אֵין הַקָּבָּ"ה מַתִּירָהּ יִשָּׂאֶנָּה בְאִסּוּר, אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ סוֹפוֹ לִהְיוֹת שׂוֹנְאָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרָיו "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ וְגוֹ'", וְסוֹפוֹ לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ (תנחומא):"

במבט ראשון, נראה כי רש"י אומר שהמצב ככה שפשוט אין מה לעשות אז פשוט עדיף לתת מערכת תורני לאדם לשבוע את תאוותו.

הפרשה ממשיכה לרעיונות של ירושה ובן סורר ומורה. רש"י חשב ששני הדברים האלה הם תוצאה של המצב של אשת יפת תאר. למה שהם יהיו קשורים? כולם נראים כדברים נפרדים ומצבים שונים.

אז בואו נשאל את השאלה בחזרה: למה התורה נתנה יד לכל הדבר הזה של אשת יפת תאר?

התורה מבינה שיש לבן אדם תאוות, אבל בכללי הדימוי עצמי של בן אדם, האגו האידיאלי, מונע ממנו לממש את התאוות ולפעול עם האינסטיקטים, כי בני אדם רוצים לממש את הדימוי עצמי שיש להם או שהם רוצים. זה כל עוד שהאגו האידיאלי הוא במקום הנכון. כשבן אדם כן פועל על התאוות, רוב הפעמים זה לא קשור לתאווה עצמו אלא לאידאל שהוא חושב שזה יביא אותו אליו. למשל, פרסומות עובדות על העיקרון הזה, ושמים דגש על דימוי יותר מהמוצר עצמו.

הבעיה שהתורה ראתה במצב המלחמה היא שהתאווה לאישה יפה זה לא מה שמניע אדם לקחת אותה. לחייל במלחמה יש אגו של "כובש." הכלי, הדימוי עצמי שבדרך כלל אמור להדריך אותו שבור לגמרי. הוא עובד נגד עצמו. אין לו מערכת כדי להלחם ביצר הרע. זה לא מצב שהוא צריך את האישה, אלא המסגרת שלו כל כך דפוקה בזמן מלחמה שהוא חושב שכך הוא יכול או צריך להתנהל. דבר שמוביל אותו לתרץ מעשים רעים ולהגיד שהם בסדר והם טובים.

אחרי שהמלחמה נגמרת, האגו הזה, ההתלהבות הזאת, לא תתקיים. בגלל זה, התורה דורשת שצריך לגלח את ראשה ולגזוז את צפרניה. רק אז אפשר לחשוב על לקחת אותה כאישתך. צריך שהיא לא תיהיה מושכת במראה. צריך להסיר את המניע הזה. אם הוא באמת ימשך אליה בגלל האופי שלה ולא רק היופי שלה, רק אז אפשר להתחתן. אם לא, הוא צריך לתת לה את החופש המלא שלה, בלי תנאים.

גם שהמצב הזה 100% לא רצוי, התורה הבינה את המציאות של המצב ושל האגו המסויים שיוצר במלחמה והחליטה לנגש בה בצורה משלה. הרצון של התורה הוא שזה לא יוביל לנישואין. שהאישה תצא מהמצב הזה חופשיה. כמובן שלפעמים הם כן מתחתנים בסוף, אבל התורה מתעסקת באב טיפוס, לא מקרים פרטיים.

דבר אחר שהבן אדם צריך להבין זה הוא השפיל את האשה הזאת. הוא דרס על כבודה. לכן אם הם לא מתחתנים, היא צריכה לצאת לחופשי ב-100%. אסור להכאיב לה יותר. הדברים שקראו ב-30 היום האלה יתוקנו. השיער והציפורניים יגדלו בחזרה. בגדיה יחזרו. צריך להחזיר את כבודה. התורה הבינה שהבן אדם באופן אינסטינקטיבי ינסה להקרין את האשמה והכעס שלו עליה. התורה אוסרת את זה בהחלט. על הבן אדם להתעמת עם עצמו. כל המצב הזה נוצר בגללו. הוא האשם היחיד. לא רק זה אלא שהוא גם הכאיב בן אדם אחר. זה זוועה.

אבל למה שהבן אדם ישנא את האשה היפה שהוא אהב? כי, אם הוא באמת רק אהב את היופי שלה ולא את האישיות שלה, הוא יבין שהוא אחראי על המצב הזה. האגו שלו, הבושה שלו, יוביל אותו להקרין את כל ההרגשות שלו עליה, לשנוא אותה.

אבל איך זה קשור לבן סורר ומורה? כי אם הזוג שונא אחד את השני, אז לא יהיה להם את האחדות הצריכה לגדל ילד. יש שני צדדים להגדלת ילד: הצד החיובי, המקרב, האהבה והצד המשמעת של יראה. הם לא סותרים אחד את השני אבל בכללי הורה אחד יטה לאחד הצדדים. אז כשהילד מורד, הוא יתמרד נגד ההורה של המשמעת. במצב הזה ההורה השני צריך לבוא ולתמוך בהורה השני. במצב שני ההורים שונאים אחד את השני, זה לא קורה, והמרד ממשיך בלי מניעה.

מה שהתורה עושה במצב של אשת יפת תאר זה לא לתת יד לאדם להוציא את התאווה שלו לפועל אלא להכריח אותו לקחת את הזמן להרגע, להבין את המניע שלו ולהתחמק מלהיכנס למצב הזוועה הזה. זה מתריע אותו מההשלכות של הדבר הזה. ואם הוא יחליט להתקדם בכל מקרה, זה נותנת דרך לשמור על כבוד האישה.

אז מה הקשר בין כל זה לתפילה או ראש השנה?

העניין של אשת יפת תאר ממחיש את הדרישות הבסיסיות של תשובה. העניין של האגו. במקרה של אשת יפת תאר, הבן אדם תקוע באגו אינטנסיבי ואנוכי. הוא רואה את עצמו ככובש, בעל כוח מוחלט. התורה באה ומנסה להסיר את הרעיון הזה בכוח. העניין של אשת יפת תאר לא בא כרשות אלא לנסות להתעמת בחלק מסוכן בנשמתו של בן אדם. היא דורשת מהבן אדם להתעמת עם האגו שלו, להתנגש בהשלכות מעשיו, כדי לעצור את התאווה שלו. זה מקרה קיצוני של דרך לתשובה. זה דרך קיצונית להביא אדם מגאווה יתירה להבנת מלכות ד' והבנה שבן אדם לא בעל כוח מוחלט. במצב חירום של אגו, התורה מנסה בכל הכוח למצוא דרך להתעמת, לשמור על כבוד, לשמור על יראה, ולהתרחק מיחסים בלי אהבה.

שבת שלום