קוראות.ים יקרים.ות, לפני כחודש כתבתי במלבן זה על העתיד הצפוי לנו בבידוד והותקפתי על כך קשות.
"די להגזים , "יש גבול", "לנו זה לא יקרה" אמרתן.ם לי. אבל אני לא התרגשתי.
כפולניה שאני, אני נאלץ לומר כמובן "אמרתי לכם.ן" :)
השבועות האחרונים בהסגר מצליחים להוציא ממני את הרגעים המרוממים ביותר והשפלים ביותר בו"ז.
אבל ברצינות, אני לא נח לרגע. על אף ביטולן של רוב בגרותיי לשנה זו, העבודות לא נגמרות, בכל המקצועות.
בכל אופן, נמשיך להתפלל לסיומה של תקופה זו במהרה בימינו ובבריאות איתנה.
ולנושא אחר
היום זה יום מיוחד, יום חשוב ודרמטי; יום בו אנו נפרדות.ים באהבה ענקית מעידו המהמם. זוכר אני איך לפני כשנה וחצי הכרתי לראשונה את עידו במפגש ההקמה של בית המדרש (במתכונתו הנוכחית). כמה להט וכשרון יש לאדם יוצא הדופן הזה.
עידו, אנחנו אוהבים.ות מאוד ומודות.ים לך על התקופה הנפלאה הזאת בה הצלחת להפוך את הרעיון הקטן לאימפריה גדולה, משפחתית, חמה ומאחדת.
בית המדרש מצדיע לך באהבה ומודה לך על כל ההשקעה הענקית בכולנו.
אני באופן אישי למדתי ממך בלי הפסקה ואני מרגיש שבזכותך כולנו היום הקבוצה הנפלאה שאנחנו.
Comments