קוויריות במקורות / רפאל יהונתן פוליסוק

רבים מחפשים בתנ"ך או במקורות חז"ל, בתלמוד ובמדרשים אזכורים ללהט"ביות. האמת היא שיותר משהם מחפשים בהם צידוק למימושה של הלט"ביות במרחב היהודי, מחפשים הם בעצם נקודות הזדהות, מישהו.י "משלנו". מבלי להיכנס לדוגמאות הרבות ואולי למפורסמת שבהן - אהבת דוד ויהונתן, הרי שעל פני כולן בולט מרכיב האנכרוניזם - הניתוק ממושגי הזמן. שכן עד שלב יחסית מאוחר היחס אל הנפש האנושית ואל הרגשות שלה היה דל מאד, מילים שלנו הן בעלות משמעות עמוקה כמו "אהבה", "חיבה" ועוד היו בעלי מובן אחר לחלוטין למחברי סיפורי התנ"ך ולעורכי המדרשים ולא רק להם אלא גם למרבית העולם שמסביבם. אלא שבעולם הערבי בעיקר החלה מהפכה תרבותית, אליה נשחפו גם גדולי ישראל שפעלו באותו מרחב ששינתה באחת את כל היחס לעולם הרגש והנפש. בכלים של שירה פתחו אנשים את עולמם הרגשי ובעצם די גילו אותו במלוא עומקו שהיה נסתר עד אותה העת. שירים, שפעם נכתבו בנימה די הִמנונית ומונוטונית קיבלו םתאום נופח ריגשי עז ובוער. החלו גם להתחבר כחלק מזה שירי חשק, מלאי תשוקה מינית מד ואהבה בוערת מאידך. כאילו פרסו את הנפש האנושית על נייר הכתיבה ולראשונה היה ניתן לראות את גודלה. בעולם בו מדברים על אהבה - גם האהבה לגברים עלתה ונפתחה. כותב למשל רבי משה אבן עזרא, שבין היתר חיבר את הפיוט הנודע "א-ל נורא עלילה": תַּאְוַת לְבָבִי וּמַחְמַד עֵינִי – עֹפֶר לְצִדִּי וְכוֹס בִּימִינִי! רַבּוּ מְרִיבַי – וְלֹא אֶשְׁמָעֵם, בּוֹא, הַצְּבִי, וַאֲנִי אַכְנִיעֵם, וּזְמָן יְכַלֵּם וּמָוֶת יִרְעֵם. בּוֹא, הַצְּבִי, קוּם וְהַבְרִיאֵנִי מִצּוּף שְׂפָתְךָ וְהַשְׂבִּיעֵנִי! לָמָּה יְנִיאוּן לְבָבִי, לָמָּה? אִם בַּעֲבוּר חֵטְא וּבִגְלַל אַשְׁמָה אֶשְׁגֶה בְיָפְיָךְ – אֲדֹנָי שָׁמָּה! אַל יֵט לְבָבְךָ בְּנִיב מְעַנֵּנִי, אִישׁ מַעֲקַשִּׁים, וּבוֹא נַסֵּנִי. נִפְתָּה, וְקַמְנוּ אֱלֵי בֵית אִמּוֹ, וַיֵּט לְעֹל סֻבֳּלִי אֶת שִׁכְמוֹ, לַיְלָה וְיוֹמָם אֲנִי רַק עִמּוֹ. אֶפְשַׁט בְּגָדָיו – וְיַפְשִׁיטֵנִי, אִינַק שְׂפָתָיו – וְיֵינִיקֵנִי. כַּאְשֶׁר לְבָבִי בְּעֵינָיו נִפְקַד, גַּם עַל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ נִשְׁקַד – דָּרַשׁ תְּנוּאוֹת וְאַפּוֹ פָקַד, צָעַק בְּאַף "רַב לְךָ, עָזְבֵנִי, אַל תֶּהְדֳּפֵנִי וְאַל תַּתְעֵנִי!" אַל תֶּאֱנַף בִּי, צְבִי, עַד כַּלֵּה, הַפְלֵא רְצוֹנְךָ, יְדִידִי, הַפְלֵא, וּנְשַׁק יְדִידְךָ וְחֶפְצוֹ מַלֵּא! אִם יֵשׁ בְּנַפְשָׁךְ חֲיוֹת – חַיֵּינִי, אוֹ חֶפְצְךָ לַהֲרֹג – הָרְגֵנִי! בתוך השיר אפשר לא רק לחוש באת הרגשות העזים של כותב כלפי מושא אהבתו אלא גם את הקונפליט הדתי והחברתי שהתחיל אז להתבאר. פתאום יש לי נפש, עם מאוויים ורצונות שלא תמיד תואמים את זה של העולם מסביבי. רבי יהודה אלחריזי, גם הוא מחשובי הפייטנים, מביא את הקונפליט הזה בצורה מפורשת יותר: "לוּ שׂר היה רואה, בנו עמרם [הוא משה רבינו], פני דודי מתאדמים בעת שתֹת שֵכַר ויֹפי קבוצותיו והוד ידיו לא חק בתורה "ואת זכר". מושפע במידה רבה גם מהעולם הזה כתב רבי קלונימוס בן קלונימוס שיר המתאר אי התאמה מגדרית(!) בו אף חתם בתפילה ובבכיה: אָבִינוּ שֶבַּשָּמַיִם / שֶעָשִׂיתָ נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בָּאֵש וּבַמַּיִם / הָפַכְתָּ אוּר כַּשְׂדִים לְבַל תִּשְׂרֹף בְּחֻמָּהּ / וְהָפַכְתָּ דִּינָה בִּמְעֵי אִמָּהּ / וְהָפַכְתָּ הַמַּטֶה נָחָש לְעֵינֵי אַלְפֵי רִבְבָן / וְהָפַכְתָּ הַיָּד הַטְּהוֹרָה לָבָן / וְהָפַכְתָּ יַם סוּף לְיַבָּשָה / וְקַרְקַע הַיָּם אֶרֶץ נְגוּבָה וְקָשָה / הַהוֹפְכִי הַצּוֹר אֲגַם מַיִם / חַלָּמִיש לְמַעְיְנוֹ מָיִם / מִי יִתֵּן וְתַהְפְכֵנִי מִזָּכָר לִנְקֵבָה! / אִלּוּ זָכִיתִי לְכָךְ כַּמָּה חֲנַנְתַּנִי טוֹבָה / גְּבֶרֶת הַבַּיִת הָיִיתִי וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָּבָא … וּמָה אֲדַבֵּר וּמָה אֹמַר / לָמָּה אֶבְכֶּה וְלָמָּה אֶתְמַרְמָר / אִם אָבִי שֶבַּשָּמַיִם גָּזַר עָלַי / וְנָתַן בִּי מוּם קָבוּעַ אִי אֶפְשָר לַהֲסִירוֹ מֵעָלָי / וְהַדְּאָגָה בְּמַה שֶּאִי אֶפְשָר כְּאֵב אָנוּש וָחֵבֶל / וְלֹא יוֹעִילוּ בָהּ תַּנְחוּמִין שֶל הֶבֶל / אָמַרְתִּי אֶשָּׂא וְאֶסְבֹּל / עַד אֶגְוַע וְאֶבֹּל / וְאַחַר שֶכָּךְ לָמַדְתִּי מִפִּי הַשְּמוּעָה / שֶמְּבָרְכִין עַל הַטּוֹבָה וְעַל הָרָעָה / אֲבָרֵךְ בְּקוֹל נָמוּךְ בְּשָׂפָה חֲלוּשָה / בָּרוּךְ אַתָּה ה´ שֶלֹּא עָשַׂנִי אִשָּה. בעולמם של משוררים ופייטנים אלו אמנם לא ניתן למצוא פיתרון לקונפליקט אבל בהחלט ניתן לקבל פרספקטיבה רחבה ומלאת הזדהות עם נפשם ההומה של להט"בים שחיו והרגישו כמונו לפני 800 שנה ויותר.