טור אישי / דקל יהוד

יהודית רביץ שרה בשירה הנפלא: "יש חיידק משוגע שפוגע / חסר הבחנה / אבל החדר חמים ונעים / ואת ישנה / הבל פיך התמים / שקט ורוגע / שום דבר לא מפחיד / בך לא נוגע". השיר, אותו כתב דן תורן, מתאר את הפער שבין החמימות והמוגנות שבבית, השומרת על תמימות התינוק הרך, לעומת הסכנות המתרחשות בחוץ, והפער הלא נורמלי שיכול להיות בין השניים. באופן נבואי, הוא גם תיאר את מה שמתרחש כרגע – מגפה המתרחשת בעולם. אומנם מוגנות הבית היא מעין אשלייה, היא לא מבטלת את הקורה מחוץ לקירות, אך זוהי אשליה חיונית פסיכולוגית, העוזרת לנו לגדול בשפיות, בביטחון, ונוטעת בנו תחושה שגם כשקשה בחוץ, יש בנו כוחות לדאוג לעצמנו, לייצר מחיצות ביטחון.

לצערנו, לא לכולם, לא לכולנו, יש את אותה תחושה בטוחה בבית. התקופה הזו מביאה איתה הרבה אתגרים – בקשר עם ההורים, בחוסר היכולת להיעזר במסגרות בחוץ שבדרך כלל עושות לנו טוב, ועוד ועוד. חלקנו חוזרים לארון, מבטאים באופן חלקי מאוד את הזהות שלנו.

אני רואה את קהילת איגי דתיות כבית. אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב בפעולות, בבית מדרש, בשבתות. קהילה – משפחה – בית. חוט של שלום שזור בין כולנו, של שותפות שהיא של גורל אך גם של ייעוד. בתקופה זו, יותר מתמיד, החמימות, הביטחון, הקשר שנתחזק בין אחת לשנייה, יהוו הגנה וכוח משמעותי בפני הטלטלה המתרחשת. אני מזמין כל אחד ואחת מהם דווקא בתקופה הזו לא להתרחק, אלא דווקא לחזק את העניין והקשר עם הקהילה שלנו. להתעניין אחת בשלום השנייה. להקפיד להגיע בפעולות הזום, להבין שהפעולות זה לא רק העברת זמן, זה שימור ובניית קשר קהילתי מחויב בינינו. לא להסס לברר וליזום – האם יש מישהי שאין לה איפה לחגוג את החג? האם יש מישהו שזקוק לאוזן קשבת ולחיבוק וירטואלי? בואו נשאל כל הזמן ונברר, ונעבה את הקשרים. ביחד, נשתית חדר חמים ונעים, שקט ורוגע, בתוכו יהיה פחות מפחיד, "בנו לא נוגע". אוהב מאוד, אתם במחשבותיי תמיד ... דקל