טור אישי / אבישג בן שלום

לחניכיםות היקרימות של בית המדרש

תהיתי ביני לבין עצמי מה לכתוב לעלון הזה של בית המדרש ואיך אני יכולה לצמצם לעמוד או שניים את כל התחושות שמלוות אותי בשבועיים האחרונים מאז שבאה עלינו הקורונה: געגועים, מחנק, בדידות, עומס רגשי ובעיקר תחושה גדולה אי-ודאות. אני חושבת שהקושי הגדול הוא בהחלט תחושת אי-הודאות – מה יהיה? מתי זה יגמר? איך זה יגמר? הוגי דעות ועיתונאים מפורסמים מספרים לנו רצוא ושוב שהעולם אחרי הקורונה לא יחזור להיות מה שהיה, ואני תוהה לעצמי מה בדיוק הם רוצים להגיד לנו בזה, ואיך הם חושבים שהם יצליחו להרגיע בכך את הציבור בתחושה האפוקליפטית שמלווה אותנו גם ככה.

אז חשבתי שבמקום דבר תורה, פלפול, הגיג קטן שלרוב אני מביאה בתוספת משנה פמיניסטית (כי איך אני יכולה שלא?) אני אשתף אתכםן בדבר שעוזר לי הכי הרבה בתקופה האחרונה: הומור. הצחוק משחרר את הלחצים, הדאגות והחרדות ממה שיהיה. אני צופה בתכנים חיוביים (ממעטת לראות חדשות אך שומרת על כללי הסגר), עוקבת אחרי אושיות פייסבוק מצחיקות, רואה סדרות קלילות (מודה שראיתי גם "כבדות" יותר וממליצה בחום על unorthodox) ומשתדלת לקרוא סאטירות משעשעות (שלום עליכם).

הומור הוא אחד הכלים הידועים בעולם להתמודדות עם מצבי לחץ, דאגה וגם כאב בעתות משבר. היהודים הספרדים שחיו בשטחי המדינה העות'מאנית לשעבר (סרייבו, איזמיר, איסטנבול וכו') כתבו פארודיות על ההגדה של פסח כדרך התמודדות עם המציאות, באמצעותן ביקרו את עול השלטון, קיטרו על נשותיהן המבזבזות של כספן במשחקי הקלפים וביכו את ימי המלחמות השונות. הפארודית הללו פורסמו במוספים לחג בעיתונים יהודיים ונקראו לרוב לפני או אחרי הסדר. בקהילת סרייבו (בוסניה) בתום הסדר המסורתי נהגו לקרוא את הגדת הפרטיזנים, בקהילה זו (ובאזור יוגוסלביה בכלל) נלחמו יהודים רבים בשורות הפרטיזנים נגד הכובש הנאצי (ומי שהוציא אותה לימים במהדורה מדעית הוא נכדם של שני לוחמים במחתרת זו, ד"ר אליעזר פאפו). הגדה זו נכתבה על ידי קצין חינוך בצבא השחרור הלאומי של יוגוסלביה, שלום 'שאני' אלטאראץ, בשלהי מלחמת בעולם השנייה באביב 1944.

תחום הפארודיות על ההגדה של פסח לא נשאר מנת חלקה של יהדות ספרד בלבד. ב-2007 הוציאה לאור המשוררת ברכה סרי ז"ל (2013-1940) את הספר בת יין, ובו פרסמה פארודיה פרי עטה להגדה. סרי הייתה משוררת ילידת צנעא שעלתה לישראל בגיל 9. בשיריה היא מתארת את המתח שבין המסורת היהודית-תימנית שבה גדלה לפמיניזם. כמי שגדלה כאישה בבית דתי (וסירבה גם בבגרותה לנטוש את המסורת) היא מתארת את תחושותיה בערב החג (נשים למטבח) ומשכתבת אותה בהתאם לתפישת עולמה: את החכמים היא הופכת לחכמות (רִבִּית זעירא, רִבִּית עַקָשיא, הרבנית סתַלבָטָא, בת דוֹסָא, רִבִּית עקביא בת מהללאֵל), את ארבעת הבנים בהגדה של פסח היא הופכת לחמש בנות, ואת עצמה היא מכתירה לחכמה לאחר מות אביה: : "אחרי מות אבי/ הפך אני ל"מורי בֲרוֹכוֹ"/ כלשון אחי הבזים לי – / "רבי ברכה" / וכיאה לי קידשתי על היין / ולא חיכיתי בתור / עד שישתו כל הגברים / מכוס הקידוש של אבי / ואחריהם כל הנשים לפי גילן / ומעמדן".

סרי הופכת את בנות ישראל לגיבורות שפועלות באופן אקטיבי בעלילה ותוך כדי מוחה נגד התפקיד שייעדו לנשים בערב החג: "[...] ולהניח לגברים/ לספר הגדה/ ולבנות – את שאר העבודה"; "וכי מי אפה את שתי-הלחם/ אם לא הבת?". באקט זה מנכסת סרי את ההיסטוריה והמסורת היהודית לעצמה, משנה אותה לפי טעמה ומתאימה אותה לעולם המושגים הפמיניסטי שלה. היא מבינה את הקונפליקטים המשפחתיים העולים לרוב בערב החג ומתארת את המתחים הללו: " רבית זעירא אומרת: יין על שום מה? יען כי אי-אפשר לשבת ליד שולחן הסדר עם כל הקרובים – בלי לפתוח בריבים ומלקות ומרורים. אז מוטב לטשטש ולהרדים גיסות ודודים".

יתכן ואתםן תוהיםות לעצמםן "חשבתי שבאת לדבר על הומור ויצאת חופרת על היסטוריה ופמיניזם.." (מה חדש?!). יש מצב שסתם חיפשתי סיבה להכיר לכם את ברכה סרי (שאני אוהבת כל כך), אך גם רציתי בעיקר להציע את ההומור ככלי להתמודדות בתקופה הקשה הזו. אני רוצה שתדעו שאתםן מוזמניםות לפנות אלי אם אתםן צריכיםות משהו, ושמאחורי יש צוות רכזים (דקל, בתיה וימין המקסימים) שעובדים יום ולילה כדי לתת לכםן מענה, ולא רק בימים אלה, אלא בכל ימות השנה. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לעידו, שבזכותו הכרתי את בית המדרש ואתכםן, ונכנסתי לתחום איגי דתיות. החצי השנה האחרונה הייתה מהמאתגרות ומשמעותיות שהיו לי בשנים האחרונות. תודה על מי שאתה ומה שאתה 😊

אסיים בשיר של ברכה סרי שגם הוא עוזר לי בתקופה הזו ומקווה שאולי יעזור גם לכםן

לקחת את הכאב

"לקחת את הכאב

לכל הרוחות לפוגג אותו

למוסס אותו.

לקחת את הפחד הקר

ולהופכו לאש תופת

ולקחת את הגיהינום

ולהטביעו בים.

להיטהר.

שמן זית זך

כתית למאור.

נר התמיד.

להפוך לאור גדול

בלי פגימה קטנה.

בלי נקודה שחורה.

לנשוב עם הרוח

ולזמר את האורה.

לגרש את הטומאה

מן הארץ.

לגרש את הרוע.

ואין מלכות אחת

נוגעת בחברתה.

כל הזר הקרב

יומת.

(נכתב בעת פינוי הדירה בברקלי), 22.6.97

[מתוך הספר תפילות ושתיקות, 2002, עמ' 40-39]